פסק-דין בתיק ת"א 1138-05

הקדמה

מצאתי לנכון, בנסיבות תיק זה, להפנות תחילה להלכות הידועות והמושרשות הן בספרות והן בפסיקה ענפה ביחס למעמדם של תצהירי עדות ראשית.

בספרו של המלומד אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט - 2009 בעמ' 330, שם צוין בזו הלשון:

            " הגשה פורמלית של התצהיר כראיה

הגשת התצהיר היא תנאי מוקדם להצגתו במשפט בעת הבאת הראיות. התצהיר אינו נחשב "מוגש" עד לשלב הגשת הראיות, ורשאי בעל דין להודיע כי אין הוא מביא את נותן התצהיר לעדות. במקרה כזה, אין התצהיר שנמסר לתיק בית המשפט משמש כחומר ראיה. משלא עמד עושה התצהיר לחקירה נגדית ולא העיד בחקירה ראשית, אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה, ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו ואין הוא קביל..... "

(ההדגשה שלי ס.ד.)

ב רע"א 7953/99 פילבר נ' המרכז הרפואי שערי צדק , פד"י נד(2) 529 בעמ' 533, נפסק כי:

" ...השלב שבו שוגר התצהיר לבית המשפט היה שלב טרומי. המצאת התצהיר, לפי הוראת בית המשפט, כשלעצמה, אינה הופכת אותו לחלק מן הראיות (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי בעמ' 490). עתים מסירת התצהיר היא תנאי מוקדם להעדת עד (תקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984), הוא אינו נחשב "מוגש" עד לשלב הגשת הראיות, ורשאי בעל דין להודיע כי אין הוא מביא את נותן התצהיר לעדות, ובמקרה כזה אין התצהיר שנמסר לתיק בית המשפט משמש כחומר ראיה (רע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף מפי המשנה לנשיא ש' לוין).

(ההדגשה שלי ס.ד.)

ועוד, בפסק הדין ב רע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף פד"י מח(1) 639, עמ' 643 :

" ... מסירת התצהירים לפי הוראת בית המשפט עדיין אינה הופכת אותם לחלק מן הראיות, אלא היא תנאי מוקדם "להגשתם" בשלב הבאת הראיות, לפי הסדר שנקבע בתקנות 158 ו- 159. לפיכך, אם הגיש התובע (שהתחיל בהבאת הראיות) את תצהירי עדיו בגדר ראיותיו, וראיות התביעה נסתיימו, רשאי עדיין הנתבע להודיע שאין הוא מביא עדים, ובמקרה כזה אין תצהירי עדיו שנמסרו לתיק בית המשפט משמשים כחומר ראיה."

(ההדגשה שלי ס.ד.)

ומכאן לענייננו

העובדות הצריכות לעניין;

עניין לנו בתביעה כספית על סך 117,000 ש"ח אותה הגיש התובע נגד שניים לפיצויו בגין ההפסדים והנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה ממעשי ו/או מחדלי הנתבעים.

על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") באמצעות הנתבע 2 - שהינו עורך דין במקצועו - (להלן: "הנתבע"), פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגד התובע בשל חוב שהאחרון היה חייב לה. לטענת התובע, בשלב מסוים הגיע הוא להסדר תשלומים מול הנתבע. התובע הוסיף וציין, כי עמד הוא בהסדר התשלומים; על אף זאת, המשיכו הנתבעים בנקיטת הליכים בניגוד להסדר החוב ותוך הפרת תנאיו. כך למשל, הנתבע פעל לתפיסת רכב משאית השייך לתובע זאת לצד הליכי הוצאה לפועל אחרים. התובע הצליח לשחרר את הרכב מתפיסה רק לאחר הגשת בקשה מתאימה לתיק ההוצאה לפועל ודיון בה.

מעשים אלה גרמו לתובע לנזקים רבים ובלתי הפיכים שכן, אלה הביאו להשבתת עבודת הרכב ואי מילוי התחייבויות קודמות ואי עמידה בהן כלפי אחרים; זאת מלבד עוגמת הנפש הרבה אשר נגרמה לו בעקבות כך. מכאן התביעה המונחת על שולחננו.

הנתבעים התגוננו מפני התביעה כאשר כל אחד העלה בתורו את טיעוניו הוא תוך שהם מתנגדים לתביעה בכלל כמו גם, לסכומי הפיצוי המופרזים והבלתי מבוססים הנטענים בה.

לטעמה של הנתבעת, כל הפעולות ננקטו על ידי הנתבע במסגרת ובהתאם לחוק ולכללים. בין היתר, נטען מפי הנתבעת כי תפיסת רכב המשאית באה על רקע מידע אשר התקבל ואשר לפיו התובע פעל להעברת החזקה ברכב לצד שלישי על אף העיקול הרשום על הרכב.

גם הנתבע בהגנתו טען לכך שכל פעולותיו נעשו כחוק וכדין. התובע הוא זה אשר לא הצליח לעמוד בהסדר התשלומים כלשונו ולא ביצע את התשלומים במועדים כפי המתחייב מאותו הסדר. תפיסת הרכב באה על רקע מידע אשר התקבל לפיו, התובע העביר את החזקה ברכב לצד שלישי וזאת שלא כדין. מכאן הפניה לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן צו לתפיסת הרכב; צו אשר ניתן ומכוחו הם פעלו.